פסיקה מנחה בתחום זכויות בעלי חיים

רע"א  96 / 1684 עמותת "תנו לחיות לחיות" נ' מפעלי נופש חמת גדר בע"מ ואח' בפני השופטים ת' אור, מ' חשין, י' טירקל [22.6.1997]

בית-המשפט העליון פסק כי בעריכת מאבק ראווה אדם בתנין עוברת חמת גדר על"איסור התעללות"

הקבוע בחוק צער בעלי חיים, ולפיכך אסר על המשך קיום המופע.

בעניין איסור המסגרת הכללי לפיו אסור להתאכזר לבע"ח, לענות אותו או להתעלל בו קבע בית המשפט כי קיימים 3 יסודות מצטברים :

1. היסוד הנפשי: לא נדרש שהמענה יתכוון לענות את בעל-החיים, להתאכזר אליו או להתעלל בו ודי שמתקיימת "מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה...", כלומר אין צורך בכוונה סובייקטיבית אלא במבחן אובייקטיבי של הצופה מהצד. 

2. יסוד עובדתי: - די בכאב או בסבל – לאו דווקא בדרגה גבוהה במיוחד – כדי לייצר את היסוד העובדתי המקיים התעללות, התאכזרות או עינוי (בהתאם לחוו"ד מומחים כל המעשים שנעשו בתנין לא טבעיים, גרמו לו לסבל, כאב, פגיעה במערכת החיסונית ועקה). התעללות בבעל-חיים יכולה שתהא גם נפשית, אך יקשה להוכיחה.

3. צידוק למעשה: אשר תלוי בגורמים שונים, כגון: עוצמת הסבל, משך הסבל והתכלית שמבקשים להשיגה – לתכלית אחת (מוצדקת) מותר לגרום סבל רב, ולתכלית אחרת אסור לגרום ולו סבל קל. יש לבדוק האם יש שקילות בין הסבל לבין התכלית והאמצעים, והאם נתקיים מבחן ה"מידתיות" – במקרה הנדון קבע ביה"מש שלא כן (נזק כספי וזכות הקניין על התנין אל מול מופע אלים המשפיל את התנין, עם מסר אנטי חינוכי).

בג"צ 6446/96 העמותה למען החתול נגד עיריית ערד ואח' בפני הנשיא א' ברק והשופטים א' גולדברג, ט' שטרסברג-כהן [3.2.1998]

המשיבות, רשויות מקומיות, פרסמו הודעות על כוונתן לנקוט צעדים לדילול המוני של אוכלוסיית החתולים בשטחן עפ"י פקודת הכלבת. העותרת טענה כי אין סמכות להמית חתולים לצורך מניעת סיכון תברואתי. העתירה התקבלה בחלקה ומועצות להבים וערד נדרשו "לשקול מחדש את עמדתן ולבססה על תשתית עובדתית הולמת". פסק-הדין כלל אישורים רבים לסמכותן של הרשויות להרוג חיות, ולכך כי זכות החיות לחיות איננה מוחלטת והיא נסוגה מפני הצורך להגן על חייו, על בריאותו ועל רווחתו הגופנית והנפשית של האדם.

אולם נקבע כי על המתה של חתולי רחוב להיעשות מתוך טעם ראוי ומבורר, סכנה ממשית, במשורה, תוך תחימתה לגבולות ברורים, ככל האפשר, של זמן ומקום והגבלת הנסיבות שבהן ניתן להוציאה לפועל, קביעת פרמטרים ובחינתה ע"י הווטרינר הרשותי. עליה להיות הצעד האחרון הננקט רק כשלא ניתן להגן ביעילות על שלום בני-האדם באמצעים אחרים שעלותם סבירה ולמצוא פתרונות חלופיים להרג. כמו כן פורש המונח "מטרד" הנגרם מבעלי החיים, בצמצום, כפגיעה קשה וחמורה ברווחת החברה, הגובלת בשיבוש אורחות חיים תקינים.

בימש לענייניים מקומים ירושלים ת"פ 897/01, ת"פ 901/01, ת"פ 1881/01 מ"י נ' יורובסקי ואחרים [20.11.2001]

הנאשמות הואשמו בהאכלת חתולים ברחוב, בית המשפט ביטל את הקנסות וקבע כי העובדות המתוארות לא כוללות את כל יסודות העבירה. נקבע כי אין לבית המשפט עילה לפסול את מדיניות העיריה, בדבר ביצוע דילול מקיף של אוכלוסיית חתולי הרחוב עצמם. אולם, לצורך יישום מדיניות זאת על העיריה לעשות שימוש באמצעי המתה שפגיעתם בחתולים פחותה בהרבה בהשוואה להרעבה, כגון, חומר הרדמה, שיזרז את מות החתול ויקטין את סבלו ולא יאריך את הליך ההמתה שלא לצורך ויעצים את ייסורי החתול ויהווה אמצעי בלתי ראוי ובלתי סביר, וממילא גם בלתי חוקי, לצורך יישום מדיניות (אף אם חוקית) בדבר דילול חתולי הרחוב. בהמ"ש פירש את חוק העזר בצמצום כך שהוא אינו מתיימר להשיג יותר מאשר מניעה של מטרדים וסיכונים תברואתיים לציבור כתוצאה מהאכלת כלבים וחתולים ברחוב ובכך הפך את יסוד המטרד והסיכון התברואתי לאחד מיסודות האיסור הקבוע בו, כך שלא ניתן להאשים ולהרשיע אדם שהאכיל כלב או חתול ברחוב בלי שיצר בכך מטרד או סיכן את בריאות הציבור. נקבע כי 'מטרד' הנגרם מבעלי החיים יש לפרש בצמצום, דהיינו, כפגיעה קשה וחמורה ברווחת החברה, הגובלת בשיבוש אורחות חיים תקינים, כך שיש לאסור רק את אותן האכלות המהוות באמת (לאור הדרך או הנסיבות האופפות אותן), משום מטרד או מפגע תברואתי. הדרישה לקיומו של מפגע תברואתי כתוצאה מהאכלה משפיעה על היקף האחריות הפלילית של אדם המואשם בהפרת חוק העזר והמאשימה לא יכולה להסתפק בהוכחת העובדה שבוצעה האכלה בלבד, אלא עליה להיכבד ולהוסיף ולהוכיח שאותה האכלה יצרה מפגע תברואתי או פגעה באופן קשה וחמור ברווחת הציבור.

בג"צ 9232/01 "נח" ההתאחדות הישראלית של הארגונים להגנת בעלי חיים נ' היועץ המשפטי לממשלה, שר החקלאות, המועצה לענף הלול, משה בנישתי ו-31 אח' בפני השופטת ט' שטרסברג-כהן והשופטים א' ריבלין, א' גרוניס [11.8.2003]

העותרת בקשה כי ייקבע שפיטום אווזים לשם ייצור כבד שומני למאכל אדם אסור וכי תקנות הלעטת אווזים בטלות בהיותן התעללות ובכך עומדות בניגוד לחוק. בית-המשפט העליון קבע כי הוראות התקנות העוסקות בתהליך פיטום אווזים לשם ייצור כבד אווז סוטות באופן מהותי מהגשמת מטרתו של חוק צער בעלי חיים, ועל-כן דינן להתבטל. בדומה, אף הפרקטיקה של הלעטת האווזים על-פי התקנות אסורה. בהמ"ש פסק כי איסור ההתעללות אינו עומד בפני עצמו ואינו מוחלט, כך למשל צורכי מאכל אדם גוברים על הזכות לחיים של בעלי החיים ולפיכך ניתן להמית בעלי חיים לשם אכילתם. עם זאת, העובדה כי החוק מוציא מתחולתו המתת בעל חיים לצורכי מאכל אדם, כמו גם העובדה כי חיית המשק נדונה להמתה בסיום תהליך הגידול, אינן מצדיקות כשלעצמן כי עד לאקט ההמתה יהיו חייה רצופי סבל. הגישה המקובלת היא הגישה המחייבת איזון בין אינטרס ההגנה על בעלי חיים לבין ערכים חברתיים ראויים אחרים-תכלית הפגיעה בזכות ומידתיות האמצעי להשגת התכלית האמורה.

הנסיבות שבהן ייסוג אינטרס ההגנה על בעלי חיים מפני אינטרסים אחרים אינן ניתנות להגדרה ולתחימה באופן מדויק. אין לראות במזונות בסיסיים ובמזונות אשר יש לראותם כמותרות כמיקשה אחת, הדברים נכונים בייחוד כאשר המזון הוא מעדן, והוא מופק בפרקטיקה המלווה בגרימת סבל חמור לבעלי חיים. אינטרס החקלאים בשמירה על פרנסתם אינו יכול לגבור אוטומטית על האינטרס הנוגד של ההגנה על רווחת בעלי החיים. התקנות לא מונעות את סבלו של האווז, וכפועל יוצא מכך הן אינן משקפות יחס ראוי בין התועלת לצורכי החקלאות לבין הפגיעה בבעלי חיים המותרת על-פיהן.

תמ"ש (משפחה ת"א) 32405/01 פלוני נ' אלמונית, בפני כבוד השופט שאול שוחט [18.3.2004]

בהמ"ש דן בפסק דין תקדימי בסכסוך משמורת על חיות המחמד של בני זוג שנפרדו, נקבע כי העקרונות הכללים של דיני הקניין לא יביאו לתוצאה ראויה ויש לבחון את הקשר בין החיה  לכל אחד מבני הזוג, לשם כך נעזר בהמ"ש בחוות דעת מומחה שהציג, את "טובת החיה" ובדק את ה"חיבור" עם כל אחד מבני הזוג. בהמ"ש אף התייחס לצורך שלא להפריד בין חיות המחמד.

נפסק כי אמנם אין להשוות בין בעל החיים לבן תמותה, אולם נקיטת גישה הרואה בבעל חיים כקניין אינה מעניקה למערכת המשפטית כלים לפתרון תובענות הנוגעות להם ולא תגיע לתוצאה ראויה. לכן נקבע כי ראוי ונכון שנקודת המוצא בעניין הנדון לא תהא בהתייחסות לחתולה ולכלבה כאל חפצים אלא כאל יצורים חיים ובעלי נשמה.

בג"צ 4884/00  עמותת "תנו לחיות לחיות" והעמותה למען החתול בישראל נגד מנהל השירותים הווטרינריים בשדה במשרד החקלאות, "מגן לחתול", נעמה אדלר-בלו, אייל בלו ואח' בפני הנשיא א' ברק, השופטת ד' דורנר והשופט א' גרוניס [2.6.2004]

המשיב 1 פרסם נוהל כללי לטיפול בחתולי רחוב שנועד להסדיר את הפעלת הסמכות להמית חתולי רחוב תוך קביעת כללים להפעלתה. בית-המשפט פסק כי הנוהל בנוסחו הקיים עלול לאפשר נקיטת מדיניות של המתת חתולי רחוב בהיקף רחב ובאופן שרירותי ואין לקבלו, לפיכך על המשיב לתקן את הנוהל הקיים ולהשלימו, כך שישקף מדיניות של איזון ראוי בין האינטרסים המעורבים ויעגן כללים ברורים ליישומה, עוד נפסק כי סמכות שלטונית אינה ניתנת לאצילה לגורמים פרטיים, אלא בנסיבות מיוחדות ואסר על האצלת סמכויות לגורם פרטי (מגן לחתול) להחליט על המתת חתולי רחוב, אך התיר להסמיך גורם חיצוני, ובכלל זה חברה פרטית, לבצע את ההמתה בפועל, אך זאת בתנאי שגורם זה עבר הכשרה בביצוע המתה בדרך נאותה, שאינה מרבה את סבלו של בעל החיים המומת, והכול לפי אמות מידה שתקבע הרשות המוסמכת המקצועית ובכפיפות לכך שההמתה תבוצע במתקן מתאים של הרשות, בניהולו של הווטרינר הרשותי ובפיקוחו הצמוד.

המבקשת הגישה כנגד המשיבים בקשה לצו מניעה בה התבקש בית המשפט להורות למשיבים להימנע מלהחזיק כלבים, כשהם קשורים דרך קבע, לאורך גדרות בסיסים מבלי שיש להם מרחב מוצל ששטחו אינו פחות משלושה מטרים רבועים רצופים, לא כולל שטח מלונה, כפי שמורות תקנות צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים) (החזקה שלא לצרכים חקלאיים). בהמ"ש קבע כי על רשויות המדינה לקיים את הדין כמו כל אחד אחר. עוד נקבע כי מקום בו הותקנו תקנות בדבר תנאי אחזקה מינימאליים של בעלי חיים, ומקום בו התקנה מופרת על ידי המדינה, די בכך על מנת ליתן את צו המניעה המבוקש, מבלי צורך לבחון את שאלת ההתעללות. עם זאת, ברי כי אי קיום התקנות ואי הענקת צל לכלבים במידה הנדרשת, גורם לכלבים סבל, והדבר נכון במיוחד כאשר כלבים רגישים לחום יותר מבני אדם.